השבוע יצא לי כמה פעמים שאנשים שאלו אותי: "איך את מספיקה את כל מה שיש לך לעשות?"
אז שאלתי אותם: "כמה זמן אתם מקדישים לשינה? 6 שעות? בואו ניקח 8 שעות. טוב."
"וכמה זמן לעבודה? 10 שעות? מהמם. בואו נוסיף נסיעות וכו׳, ניקח 12 שעות."
נשארות 4 שעות שבהן אנחנו יכולים לבחור מה לעשות ואיך לנצל אותן בצורה הטובה ביותר.
אם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג, יהיו 4 שעות אפקטיביות, ונמצא דרכים גם לייעל את הזמנים האחרים. למשל, בשעתיים נסיעה אני משתדלת לנצל את הזמן לשמוע ספר, לדבר עם חברות ועם ההורים.
אבל לפני שנתחיל לדבר על איך לתכנן את 4 השעות היומיות האלה ואת סופי השבוע, בואו נתחיל מסיפור זן שהשפיע עליי רבות: סיפור של תכנון זמן, "האבנים הגדולות".
לפני מספר שנים, הוזמן לכנס מנהלים בכירים בארצות הברית, מרצה ידוע. נושא ההרצאה היה: תכנון זמן יעיל. בפתח דבריו, אמר המרצה לנוכחים כי בכוונתו לערוך בפניהם ניסוי, ומיד שלף מתחת לשולחן שהפריד בינו ובין המאזינים מיכל זכוכית גדול והניחו על השולחן לפניו.
אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" והנוכחים הנהנו בראשם. ברור היה שלא ניתן להכניס למיכל אפילו אבן אחת נוספת.
כעת התכופף שוב המרצה אל מתחת לשולחן, ושלף שק מלא אבני חצץ. בקפדנות הוא שפך את החצץ אל תוך המיכל, ניער אותו מעט, וכך – אבני החצץ הסתננו אל בין האבנים הגדולות, עד שהגיעו לתחתית המיכל. הוא הוסיף עוד ועוד אבני חצץ, עד שהאבנים הגיעו לשפת המיכל. "האם כעת המיכל מלא?" שאל שוב המרצה, והנוכחים החלו לגלות עניין והשיבו בחיוב בהתלהבות.
אולם להפתעתם, שוב התכופף המרצה, והפעם, שלף מתחת לשולחן שק עם חול… את תכולת השק הוא שפך אל תוך המיכל, גרגרי החול חדרו אל בין אבני החצץ ומילאו את החלל לגמרי, אך מלוא תכולת השק הצליחה להיכנס אל המיכל אף שהגיעה אל שפתו ממש. "ומה כעת? האם המיכל מלא?" שאל שוב המרצה בחיוך, והנוכחים היו משוכנעים כעת כי התשובה חיובית… כן, המיכל מלא, ולא ניתן להכניס אליו אפילו גרגיר חול אחד!
ובכן, התכופף המרצה שוב אל מתחת לשולחן, ושלף קנקן מים… את המים הוא יצק אל תוך המיכל, והם חדרו אל בין גרגרי החול ומילאו את המיכל עד שפתו. כעת, באמת, המיכל כבר היה מלא…
הניסוי תם, והמרצה הסביר את משמעותו: "בכדי למלא את המיכל, צריך לתכנן נכון את סדר הפעולות. אילו הייתי ממלא במיכל מים, ואחר כך חול, אבני חצץ, ולבסוף גם מנסה להכניס את האבנים הגדולות – אין סיכוי שהייתי מצליח בכך. אבל מאחר שפעלתי בסדר נכון, הצלחתי למלא את המיכל באופן מלא, תוך ניצול מירבי של כל מילימטר מעוקב!"
מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים.
אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים – החצץ והחול – יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים.
משום כך, לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות למיכל (החיים) שלכם.
אז קודם כול עלינו להבין מה הדברים המשמעותיים בחיינו: הערכים שעל פיהם חשוב לנו לחיות.
למשל, מי שחופש הוא ערך חשוב עבורו, שיהיה לו ביומן זמן שממלא לו את מצברי החופש.
אם עבור מישהו משפחה היא ערך עליון, צריך שיהיה לו ביומן זמן משפחה שימלא לו את מצברי המשפחה.
אצלי, למשל, יש ביומן, מעבר לזמן העבודה בהייטק:
- זמן עם הילדים לפעולות משותפות
- זמן משפחה
- זמן לחברים
- זמן לספורט
- זמן לתחביבים
- זמן להנדסת תודעה (העסק שלי)
אפשר לשלב כמה דברים ביחד – למשל אם חשוב לי אוורור של פעם בשבוע/שבועיים – אני אצא לטייל עם חברים. אני אוהבת לראות הופעות מוזיקה – אז אלך עם הילדים או עם חברים. וככה שילבתי באותה פעילות כמה דברים שממלאים אותי אנרגיה.
והכול, הכול ביומן.
יש לי חברה טובה שאומרת: "מה שלא ביומן – לא קיים". וזה נכון, כי אם לא נשים את האבנים הגדולות ביומן, ייכנסו פנימה זוללי זמן, כמו טלוויזיה.
לכל תחום יש את הצבע שלו, ואני מסתכלת שבסופו של דבר, כשתכננתי את החודש או השבוע, הצלחתי לשים מכל הדברים שחשובים לי.
אז צרו לכם את הבסיס של התוכנית, וכמו בתכנון בהייטק, זה בסיס לשינויים. וצרו אותו עכשיו, למרות ועל אף המציאות הלא פשוטה.
אנחנו לא יודעים מה יביא מחר. כמו שלא ידענו איך תתפתח הקורונה, היו מי שקפאו וחיכו שהגל הזה יחלוף. אבל אז בא גל גדול הרבה יותר – המלחמה הזו.
לכן אני מאמינה שאנחנו חייבים לבחור לחיות ולעשות יום יום צעדים קטנים.
כי גם צעדים קטנים, כשמתמידים בהם, מצטברים לשינוי משמעותי לאורך זמן.