איש אחד הלך בדרך, ולצדו הכלב שלו. בשלב מסוים הוא הבין משהו מוזר. הכלב שלו מת כבר לפני כמה שנים. ואם הוא הולך עכשיו לצדו, כנראה שגם הוא עצמו כבר לא בין החיים.
הוא המשיך ללכת.
אחרי זמן מה הגיע לשער מרהיב. שער גדול, נוצץ, כמעט מושלם. לידו עמד איש יפה תואר.
"לאן השער הזה מוביל?" שאל.
"לגן עדן", ענה האיש.
האיש היה עייף וצמא.
"יש כאן מים? לי ולכלב שלי?"
"בשבילך, כמובן", ענה השומר. "אבל כלבים לא יכולים להיכנס."
האיש הסתכל על הכלב שלו.
ליטף אותו.
והמשיך בדרך.
כעבור זמן מה הגיע לשער נוסף.
הפעם לא היה בו שום דבר מרשים. שער פשוט, קצת מוזנח, ולידו ישב אדם שנראה כמו איכר שחזר עכשיו מיום עבודה.
"לאן השער הזה מוביל?" שאל האיש.
"לגן עדן", ענה האיכר.
"ואפשר לקבל קצת מים? לי ולכלב שלי?"
"בטח."
האיכר הצביע על מעיין קטן מעבר לשער.
האיש שתה. הכלב שתה. ורק אז שאל:
"אתה יודע שגם בהמשך הדרך יש שער, וגם שם אומרים שזה גן עדן?"
"כן", אמר האיכר. "אבל שם זה הגיהינום."
האיש הופתע.
"וזה לא מפריע לכם שהם אומרים שהם גן עדן?"
האיכר חייך והביט בכלב.
"לא. האמת היא שהם די עוזרים לנו."
"איך?"
"הם משאירים אצלם את כל מי שמוכן להגיע לגן עדן, ולהשאיר מאחור את מי שאוהב אותו."
לפעמים הדרך לא בודקת לאן אנחנו רוצים להגיע.
היא בודקת את מי אנחנו מוכנים להשאיר מאחור כדי להגיע לשם.