כולנו קצת מטורפים כאן
יש קטע ב"אליס בארץ הפלאות" שאני ממש אוהבת:
אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה, ולכן ניסתה שאלה אחרת. "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"
"בכיוון ההוא", אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא", מנופף בכפו השנייה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים".
"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים", העירה אליס.
"אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת".
"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.
"זה ברור", אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".
מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין.
האמת? יש משהו די מרגיע במשפט הזה. כולנו קצת מטורפים כאן.
לכל אחד יש את הדברים שלו: אחד חייב שהכול יהיה בשליטה, אחר דוחה הכול לרגע האחרון ואז עובד הכי טוב תחת לחץ. אחד אומר כן לכולם ואז כועס שאין לו זמן לעצמו. אחר מנתח כל החלטה עד שכבר אין מה להחליט. יש מי שפותח את המקרר כשהוא בכלל עייף, מי שמנקה כשהוא עצבני ומי שפותח עוד פרויקט דווקא כשהיומן כבר מתפוצץ.
והכי מצחיק? מבפנים, לכל אחד מהדברים האלה יש היגיון מושלם. אנחנו יודעים להסביר לעצמנו בדיוק למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים: "אני פשוט אדם יסודי", "אני עובד טוב יותר בלחץ", "לא נעים לי להגיד לא", "אני רק רוצה לבדוק עוד משהו לפני שאני מחליט".
יכול להיות, ויכול להיות שזאת פשוט השריטה הפרטית שלנו, שקיבלה עם השנים הסבר מאוד משכנע.
בעיניי, מודעות לא נועדה להעלים את השריטות שלנו. להפך, החוכמה היא להכיר אותן מספיק טוב כדי לדעת מתי הן מנהלות אותנו ומתי הן פשוט חלק מהצבע שלנו.
ובעולם של AI, שבו יותר ויותר דברים מתחילים להישמע אותו דבר, להיראות אותו דבר ולהיכתב אותו דבר, דווקא השריטה שלנו הופכת ליתרון.
הדרך המוזרה שבה אנחנו חושבים, ההומור שלנו, הקצב שלנו, הדברים שאנחנו שמים לב אליהם ואחרים לא, התגובות הקצת לא הגיוניות שלנו. זה בדיוק מה שעושה אותנו מי שאנחנו.
אז אולי המטרה היא לא לתקן את כל השריטות. אולי המטרה היא לדעת אילו מהן כדאי לרכך, אילו כדאי לנהל ואילו פשוט הגיע הזמן לאהוב.
כי בסוף, בעולם שבו קל מאוד להישמע כמו כולם, השריטה שלנו היא לפעמים הדבר הכי אנושי שיש.