בשנה האחרונה מצאתי את עצמי בעשייה. ניסיתי להספיק, להתאמץ, להשתפר, להתמיד, ויום אחד הרמתי את הראש וגיליתי שהגעתי למקום שבכלל לא התכוונתי להגיע אליו.
וזה הזכיר לי את השיחה הזאת מתוך "אליס בארץ הפלאות":
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".
מתוך 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין.
הקטע הוא שהחתול צודק. אם ממשיכים ללכת, מגיעים לאנשהו. השאלה היא לא אם נגיע, השאלה היא לאן. וזה אולי אחד הדברים היותר מתעתעים בחיים: תנועה לא בהכרח אומרת שהכיוון נכון.
כי רוב הזמן אנחנו לא באמת עוצרים לבחור כיוון. אנחנו פשוט ממשיכים.
ממשיכים בעבודה שכבר התרגלנו אליה, בקשר שכבר לא טוב לנו, אומרים כן גם כשלא מתאים לנו, דוחים דברים שחשובים לנו, נשארים עם אותם הרגלים, אותן תגובות, אותן בחירות קטנות.
לא כי החלטנו שככה אנחנו רוצים לחיות. פשוט כי ככה יצא.
וזה בדיוק העניין עם אוטומט. הוא לא מרגיש כמו החלטה, הוא נראה כמו "אחר כך", "מחרכך", "כרגע זה לא הזמן", ועוד יום עובר בדיוק כמו אתמול…. וזה לא מרגיש דרמטי בכלל, עד שעוברת שנה או חמש. ואז פתאום עולה השאלה: איך הגעתי לכאן?
אני חושבת שאנחנו רגילים לשאול את עצמנו איך ומה צריך לעשות כדי להתקדם. איך להשיג את הדבר הבא, איך להגיע ליעד הבא, מה הצעד הבא.
אבל אולי מדי פעם שווה לשאול שאלה קצת אחרת: אם אמשיך בדיוק כמו שאני עכשיו, לאן אני מגיע? כי יכול להיות שהתשובה תהיה: בדיוק למקום שאני רוצה – מעולה.
אבל יכול להיות שנגלה שלא ממש, וזה לא אומר שצריך להפוך את החיים. לפעמים מספיק לזהות ולשנות דבר אחד, משהו שאנחנו עושים כבר הרבה זמן רק כי התרגלנו, משהו שאנחנו ממשיכים בו למרות שהוא כבר לא נכון לנו, או משהו שאנחנו דוחים שוב ושוב, למרות שהוא חשוב לנו.
מודעות מתחילה בדיוק בדברים הקטנים האלה.
אז אולי במקום לשאול רק:
מה הצעד הבא?
שווה לעצור רגע ולבדוק:
אם שום דבר לא ישתנה, לאן הדרך הנוכחית שלי תיקח אותי?
ואז לשאול עוד שאלה אחת:
כשאגיע לשם, האם אשמח שהגעתי?
אפשר לדייק את הכיוון ביחד. פשוט כתבו לי בוואטסאפ.